<h1>הלכות נדה להרמב"ן פ"ב</h1>
<h2>דף ה.</h2>
וחזקת הבנות עד שלא הגיעו לימי הנעורים הרי הן בחזקת טהרה, ואין הנשים בודקות אותן.
<h2>דף יב.</h2>
האשה סופרת לעצמה, שנאמר (ויקרא ט"ו) וספרה לה, לעצמה. ונאמנת לומר טבלתי וטהורה אני. הוחזקה נדה בשכנותיה, כגון שלובשת הבגדים המיוחדים לה לימי נדות, אינה נאמנת. אמרה לו טמאה אני וחזרה ואמרה לו טהורה אני, אינה נאמנת. ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. כיצד, תבעה בעלה ואחותו או אמו עמה בחצר ואמרה לו טמאה אני, ואח"כ חזרה ואמרה טהורה אני ולא אמרתי לך תחלה טמאה אני אלא מפני אחותך או אמך שמא יראו אותנו הרי זו נאמנת, וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף יג.</h2>
כל האשה שמרבה לבדוק עצמה תמיד בין בימי הספירה בין בימים שלא ראתה בהן, ה"ז משובחת, ואעפ"י שיש לה וסת קבוע, שאפשר שיבוא לה דם בלא שעת וסתה. ישבה לה ולא בדקה, בין באונס בין ברצון, ה"ז בחזקת טהורה, חוץ מאחר הוסת הקבוע, כמו שיתבאר.
<h2>דף יג:</h2>
הסומא בודקת עצמה ומראה לחברתה. אבל החרשות והשוטות צריכות פקחות לבדוק אותן ולקבוע להן וסתות, ואח"כ יהיו מותרות לבעליהן. הוקבע לה וסת הרי היא כשאר הנשים. לא הוקבע לה וסת חוששת מל' יום לל' יום, ובודקת ע"י פקחות, שכך עונת ראיה לרוב הנשים, כמו שיתבאר.
<h2>דף לג.</h2>
הפולטת שכבת זרע בתוך ימי הספירה סותרת אותו יום ואינה סופרתו, נמצאת מונה בכאן בסירוגין. לפיכך המשמשת מטתה וראתה ופסקה בו ביום, אינה מתחלת לספור שבעה נקיים עד שיעברו עליה שש עונות שלימות משעת שימושה, חוששין שמא תפלוט ש"ז ותסתור יומה. מכאן ואילך אין לחוש, שכבר הסריח ש"ז במעיה ואינה מטמאה. בד"א בזמן שלא הלכה ברגליה, אבל הלכה ברגליה אחר תשמיש יראה לי שאין חוששין לה, שכל מה שיש לה לפלוט פלטה בהילוכה. ויש שהורו שאין פולטת ש"ז סותרת כלום אלא לענין הטהרות, כדרך טומאתה כך סתירתה.
<h2>דף סה:</h2>
האשה סופרת לעצמה, שנאמר (ויקרא ט"ו) וספרה לה, לעצמה. ונאמנת לומר טבלתי וטהורה אני. הוחזקה נדה בשכנותיה, כגון שלובשת הבגדים המיוחדים לה לימי נדות, אינה נאמנת. אמרה לו טמאה אני וחזרה ואמרה לו טהורה אני, אינה נאמנת. ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. כיצד, תבעה בעלה ואחותו או אמו עמה בחצר ואמרה לו טמאה אני, ואח"כ חזרה ואמרה טהורה אני ולא אמרתי לך תחלה טמאה אני אלא מפני אחותך או אמך שמא יראו אותנו הרי זו נאמנת, וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף סח.</h2>
ספירת הז' ימים נקיים שהאשה סופרת לזיבתה, בין בזמן הזה בין בדין תורה, כך היא. בודקת עצמה יפה יפה, ואם פסק הדם מתחלת לספור מיום המחרת. אפילו ראתה בשחרית ואח"כ בדקה עצמה והרי פסקה, אינה צריכה בדיקה אחרת כל היום, ואין חוששין שמא חזרה וראתה בלילה או בין השמשות, אלא למחר מתחלת לספור ז' ימים נקיים. ראתה בזמן הזה יום ראשון בשחרית ופסקה בו ביום, אינה מונה מיום המחרת, עד שתחזור לבדוק ויהיו ידיה בין עיניה כל בין השמשות, שחזקת כל היום הראשון כלו טמא, שהוחזקה מעין פתוח, ודמים חוזרין לה אעפ"י שפסקה בשחרית. ויש מיקל בדבר, מכיון שבדקה ופסק הדם ולאחר זמן מצאה טהור, ה"ז בחזקת טהורה. לא בדקה עצמה ביום ההפסקה, ובדקה עצמה לאחר שנים ושלשה ימים ומצאה טהור, הרי היא בחזקת טומאה. לעולם אינה סופרת עד שתבדוק, אם פסקה מונה מיום של מחר ואילך. כל שבעת הימים צריכה בדיקה פעם אחת בכל יום. בדקה ביום הראשון או בשני או בשלישי ושוב לא בדקה, בודקת בשעת טבילתה ודיה, אפילו בדקה ביום ז' בלבד הרי זו בחזקת טהורה, שהרי בדקה והפסיקה קודם לכן. ישבה לה כל ז' ולא בדקה, וביום ח' בדקה, אעפ"י שכבר הפסיקה בטהרה קודם שתספור, אין לה אלא יום אחד, משלמת עליו ששה וטובלת. בדיקה זאת שהנשים בודקות, צריכה שתהיה בודקת בצמר גפן נקי או בצמר נקי ורך או בבגדי פשתן ישנים ושחוקין. וכולן צריכין שיהיו לבנים, כדי שיהא כל מראה היוצא ממנה ניכר בה. ובגדים אלו שבודקת בהן נקראים עדים. כיצד בודקת את עצמה, מכנסת את העד לאותו מקום, ובודקת בכל חורין וסדקים שבו, ורואה אם יש בעד שום מראה הראוי לטמא אותה. לא הכניסה העד לחורין ולסדקים, אין זו בדיקה אלא קינוח, ולא עשתה כלום. ואצ"ל שאין חלוקה בדיקה, אעפ"י שלא מצאה בו כלום. כבר ביארנו ששבעה ימים נקיים צריכין שיהיו רצופין, ולא תהא ראיית דם מפסקת ביניהם. אפילו ראתה בסוף יום השביעי סמוך לשקיעת החמה, או בין השמשות שהוא ספק, סותרת כל המנין, וחוזרת למנות עד שיהיו לה שבעה רצופים נקיים לגמרי.
